דפי הנצחה

אימא שלי

מהרגע שהבנתי שבקרוב ניפרד ולא תהיה לי אפשרות סתם להרים טלפון ולשאול... אימא, איך מבשלים?... אימא, אפשר?...אימא, מותר?... ובכל פעם ענית ברצון וברצינות גם לשאלות המוזרות וגם בשעות המוזרות בהן הן נשאלו.
תמיד קינאתי והערצתי את כח הרצון הכביר שלך ללמוד, לא לוותר לעצמך ולכן גם לא לסובבים אותך. קינאתי והערצתי את הרצון לקבוע בעצמך את מהלך הדברים.

בספר הזיכרונות שלי כילדה כתבת בעברית של מתחילים, וחמישים שנה מאוחר יותר את דוקטור למחשבת ישראל – אני זוכרת שסיפרת לי פעם שהיית קמה ללמוד בארבע לפנות בוקר, ואז הולכת לעבוד בלול.

וגם עכשיו לא ויתרת, רצית עוד קצת זמן עם אבא ואיתנו. הרגשתי שלמרות הכאבים את לא מוותרת. שאלתי אם את רוצה לשכב קצת במיטה ואמרת שלא, עוד מעט אבא חוזר מהסיבוב שלו ותשבו עוד קצת לדבר, לגנוב עוד כמה דקות עם אבא.

כמה אהבת לשלוף את המצלמה בכל הזדמנות ולצלם את הנכדים, את הנוף שראיתם ואת אבא בטיולים שלכם, וכמה רכות יש בתמונות שצילמת.

אימא – מי עוד יכין את סלט החצילים המופלא שלך? את הגפילטע פיש ששמו יצא למרחוק שהיינו מוכנים לריב על כל חתיכה ממנו, ואת הדג עם הרוטב האדום... וכשאני אכין מרק בדיוק לפי ההוראות שלך, כרמל עדיין תגיד:"של סבתא יותר טעים.." וזו תהיה המחמאה הכי גדולה בשבילך.

אימא – מי עוד יקרא לי "נתי..." כאשר בסוף המילה חצי סימן שאלה כזה מיוחד , רק שלך?
אימא – מי עוד יגיד "עקיבא" בטון מאיים כשאבא נוהג ושר או נוהג מעל המהירות...?
אימא – מי עוד יגיד "חבר'ה..." במבטא המיוחד שלך וכולנו נצחק ונגיד: "תגידי עוד פעם..."

מי יאיים על אבא באצבע כשהוא סוחב חתיכת עוגה שנמצאת תמיד על השולחן בשישי, כשכולם באים?
הכנת לו עוגה מיוחדת ללא סוכר אבל הוא רוצה רק לטעום את מה שאסור לו...

אימא – מי ייתן תשובות מלומדות לנכדים שבאים לעשות אצלך שיעורי בית? תחפשי ותמצאי ספר בשביל לתת תשובה מנומקת ובאצבע תרימי את המשקפיים, תחזיקי אותם כדי לראות טוב יותר ואז בטון פדגוגי תתני הסבר מלומד...

תמיד ידעתי שנתת לנו את כל כולך ככל יכולתך.
אימא שלי הקטנה כל כך בגוף אבל כל כך ענקית בשבילי,
נוחי על משכבך בשלום. תמו הכאבים.

אוהבת – ענת