מלחמות באיזור

ביר-בוסתן וביר-חווילפה -
שדה הקרב הנורא ב- 23 ביוני 1192

אבי נבון

לא, אל תנסו להיזכר איפה הייתם ב- 23 ביוני, כאשר התחולל הקרב הנורא בשטח שבין ביר-בוסתן לביר-חווילפה. פשוט, זה קרה בתקופה הצלבנית.

שני כוחות צבאיים גדולים נכחו אז בארץ - הצבא המוסלמי בהנהגתו של צלאח א-דין, והצבא הצלבני, בפיקודו של ריצ'רד לב-ארי. מזה כ-20 שנה שצלאח א-דין מנהיג את המוסלמים לניצחונות, ומבסס טריטוריה מוסלמית גדלה והולכת, עד שבשנת 1187 הכה את הנוצרים בקרב קרני-חיטין, וכבש את עכו ואת ירושלים.
הצלבנים יצאו למסע צלב חדש, השלישי, ובראשם ריצ'רד לב-ארי, מלך אנגליה. לוחם מוכשר זה השתלט על רוב מישור החוף - עכו, ארסוף, יפו, אשקלון ובית-גוברין. מנקודה זו פשט כוח צלבני דרומה, אל 'מצודת התאנים' (קסטלום פיקואוס) היא אל-בורג' (כ- 10 ק"מ מצפון ללהב). בנוסף, כבשו הנוצרים את מצודת דרון (= דרום, היום דיר-אל בלאח בדרום רצועת עזה, ומכאן השם 'כפר דרום').
צלאח א-דין הזעיק עזרה ממצריים, אך כיוון שרצועת עזה לא בידיו, הינחה את השיירה הענקית לבוא מסיני דרך ניצנה ובאר-שבע. באותו זמן, יוני 1192, ריצ'רד ואנשיו חנו במצודת 'לה-טורון' (לטרון) ונודע להם על השיירה הקרבה. איך? היום קוראים לזה 'מודיעין שדה', או פשוט ע"י בדואים מהנגב שהעבירו לו ידיעות, אולי תמורת תשלום.
ריצ'רד ביצע מעשה חסר תקדים: הוא יצא לפשיטה לילית, דבר בלתי מקובל באותם ימים. מסביבות לטרון רכבו לילה שלם עד ל'גלטיה' (כרתיה ליד פלוג'ה). שם הם נחו והסתתרו במשך היום, ובלילה הבא המשיכו ל"קני הזרזירים", כנראה תל-חסי (ליד מושב איתן) וברכיבה רצופה עד לאזורנו.
בשעות המוקדמות של בוקר ה- 23 ביוני 1192, הגיחו לפתע הפרשים הנוצרים מראשי הגבעות וצפו אל העמק בין שתי הבארות: בבקעה שלפניהם חנתה שיירה של כ- 2000 גמלים עמוסים מכל טוב - כלי נשק, אך גם אריגים ושטיחים, תבלינים ואבני חן, שנועדו לתמוך כלכלית במוסלמים שבירושלים. מלבד הגמלים היו בשיירה עוד פרדים, חמורים וסוסים, וליד הבהמות ישנו מאות רבות של לוחמים, פרשים ומחמרים. כל הכבודה נמה את שנתה בביטחון מלא שהצבא הצלבני נמצא כ- 50 ק"מ מהם, בלטרון, ולכן ניתן לאפשר לאנשים לנוח מהדרך הארוכה, שהרי נותרו להם רק יום-יומיים בדרכם לירושלים.


ההפתעה היתה מלאה. התוקפים הסתערו לפתע מראשי הגבעות המקיפות את הבקעה, טבחו והרגו במוסלמים. מאות נהרגו, האחרים נפוצו לכל עבר, השיירה עצמה הושמדה לגמרי. אפילו הסופר המוסלמי באהא א-דין, שכתב את יומנו של צלאח א-דין, מפקדו, ציין שהייתה זו המפלה הצורבת ביותר של המצביא המהולל. הרכוש נלקח שלל, והבהמות היו תגבורת חשובה למחנה הנוצרי.

מה נותר לנו מזה היום?
במרכז הכפר אל-בורג' ניתן לראות עדיין את בסיס המצודה, ריבוע של 47 מ' לכל כיוון, כ- 2000 מ"ר ס"ה. בצד המערבי נותר קיר בגובה של יותר מ- 4 מ'. סביב לחומה היה חפיר, כמקובל בבנייה הצלבנית. חוקרים סבורים שראשיתה של המצודה קשור בבית אחוזה של פיאודל צלבני, שתפס את אדמות ואדי גמח, היום שטחי שומריה ולהב. המצודה נשענה על באר מים בעמק, הקיימת עד היום (מול חוות אלה). מכאן שם המקום בערבית בורג' אל ביארה = מצודת הבארות, ושם הבאר - ביארת אל בורג' = בארות המצודה.
באר בוסתן ובאר חווילפה עדיין נמצאות במקומן, רק שנוספה להן תקרת בטון, תרומת השלטון הבריטי בתקופת המנדט. ביר-חווילפה, ששימשה כמקור המים היחידי של קיבוץ להב בשנותיו הראשונות (1952-1955), כמעט ונהרסה במהלך ההרחבה האחרונה של הכביש, ונותרה ממש מעבר לגדר. ביר-בוסתן, שהייתה אתר רחצה לבנות קיבוץ להב וגבריו בשבוע הראשון לעלייתם על הקרקע, עד הקמת המקלחת הזמנית, כמעט ונעלמה מתחת לשיחי המלוח שכיסו אותה כליל. לפני מספר שנים הבאר נחשפה בשריפה שכילתה את השיחים ועתה המלוח מתאושש ומכסה אותה שוב.

ואנחנו, הנוסעים בכביש מלהב לכיוון דביר וחולפים ממש בין שתי הבארות, נזכור את אותו בוקר נורא, עקוב מדם, ב- 23 ביוני 1192.

מלחמת ששת הימים בגיזרת להב

מאת אבי נבון

כאשר התחילה המתיחות לקראת מלחמת ששת הימים, היה ברור כי הירדנים ירצו לחבור לרצועת עזה.
דרך אחת אפשרית - מחברון דרך בית-גוברין לעזה. הדרך יורדת בנחל צר וחסר תמרון, עוברת ליד משטרת בית-גוברין שנראית כמבצר מאיים, חוצה עיר - קרית-גת, עוד משטרה מפורסמת - עירק-סואידן, ועוד עיר - אשקלון.
האפשרות הדרומית - מדהריה דרך באר-שבע - שוב ואדי צר ומפותל, שוב עיר מחוז עם פיקוד דרום! - מפחיד ובעייתי.
הדרך האמצעית - מדהריה יורדות שלוחות רכות בשיפוע נוח לשפלה. ניתן לרדת על כל שלוחה ובמקביל, ולעבור דרך להב - בית-קמה - נתיבות. זהו הציר הקצר, הנוח, הבטוח ודליל באוכלוסיה וצבא, ומלבד הבאבא-סאלי אין בו ממה לחשוש.

גם המודיעין של צה"ל הבין את הדבר, וחברי הקיבוץ, שהיה מרוחק רק 800 מ' מ"הקו- הירוק", נקראו להתנדב מדי לילה להניח מוקשים סביב הקיבוץ.
מרבית החברים היו מגויסים ליחידותיהם הקרביות, ובבית נותרה רק האוכלוסייה הבלתי לוחמת וחברים מועטים, וגם עם פלוגת הנחלאים שהגיעה לתגבור היה די קשה להשתלט על כל עבודות הקיץ: תחילת חודש יוני זו בדיוק עונת הקציר, וההכנות לקטיף המשמש בעיצומן. סיוע חשוב קיבלנו ממספר מתנדבים, מהארץ ומחו"ל, אשר ביצעו כל עבודה.

ואכן בבוקר בו פרצה המלחמה - יום ב', 6 ביוני 1967 - יצאו הקומביינים לשדה, הטרקטור המשיך לחפור תעלות בכל פינה אפשרית, ועל התל עסקו במילוי שקי-חול וציפוי העמדות שנחפרו ביום הקודם. בשעה 11:00 הגיע טלפון המורה לרדת למקלטים. הילדים והבחורות נכנסו למקלטים הפרימיטיביים שהיו אז, ומעט הבחורים התפזרו לעמדות על התל ובשתי השלוחות מצפון ומדרום לקיבוץ.

בסביבות 13:30 נשמע צליל מוזר, ופגז ראשון נחת ברעש אדיר. עקיבא, שיצא להקליט רשמים של ילדים במקלט, קפץ לתעלה סמוכה ולחץ על המתג, וכך הוקלטה ההפגזה שנמשכה כשעתיים וחצי. קווי מים וחשמל נפגעו, שריפה פרצה בסככת הפרי וגנרטור החירום נפגע, אך לא היו נפגעים בנפש, ובאורח פלא רק מעט פגיעות ישירות במבנים, בעיקר מרסיסי פגזים.
סוללת תותחים של צה"ל, אשר מוקמה ליד ביר-בוסתן, השיבה אש לעבר הגבעות מהן נורתה עלינו האש, ובסביבות השעה ,17:00 לאחר שנספרו כבר קרוב ל- 200 פגזים בחצר הקיבוץ והפגיעות הלכו והשתפרו, נדם שאון הקרב.
"המומחים" למיניהם הסבירו לנו כי עד כה זה היה טיווח בלבד, ובלילה תחל ההפגזה מחדש. שעות של מתח וחרדה עברו עלינו בעמדות ובמקלטים, ו... כלום.
אז חזרו שוב "המומחים" ואמרו שאנו צפויים ל"התקפה עם שחר", ושוב השקט נמשך. וכך גם למחרת, כאשר סיור של צה"ל עבר בבוקר לאורך "דרך-הפטרולים".
יותר לא יכולנו להתאפק, וביום שלאחר מכן עלינו על הגבעות החולשות על האזור - על הפסגה עליה יושב כיום היישוב "אשכולות" מצאנו את עמדת תצפיתן הירדני, ובשטח-מת שמאחוריה עמדו ארבעה "צנטוריונים", וליד כל אחד מהם כ- 60 תרמילים ריקים.
החיילים הירדנים ירו את כל התחמושת תוך שעתיים-שלוש, נטשו את הטנקים והסתלקו לכיוון חברון, לחבור אל כוחות הלגיון והמשמר הלאומי הירדני הנסים מזרחה, אל גשרי הירדן.