דפי הנצחה

מיכל דורון – 2009-1938

בית להב אבל וכואב על לכתה של חברתנו, מיכל דורון, רעייתו של ארי, מוותיקי הקיבוץ, ואמם של רנן, עופר, ענבל ולימור, וסבתא לנכדים רבים.

מיכל נולדה לפני 71 שנה, ב-14 בינואר 1938. נולדה בירושלים, ועברה עם הוריה בגיל 3 לרמת גן. מגיל צעיר התאהבה במוזיקה ובשירה, שהיו חלק בלתי נפרד מבית הוריה.
בגיל 6 רצתה לנגן בחלילית, אבל אצבעותיה הקטנות שקעו בחורים של החלילית. המורה הציעה לה ללמוד כינור במקום החלילית, וזה הפך לאהבתה השנייה, לאחר המשפחה. בגיל העשרה הלכה לתנועת הצופים ברמת גן, ואחר-כך הצטרפה ל"נוער העובד", שם הייתה פעילה ביותר, עד שנזרקה מהתנועה, בתואנה שאין להם צורך באנשי 'צווארון לבן', אלא בעובדי אדמה...

כבר בנערותה התגלו היסודיות והרצינות שלה, שהפכו עם השנים ליכולת להיות ממוקדת במטרות אותן הציבה לעצמה, ולהגשימן. בגיל 16 החלה ללמוד כינור באקדמיה למוסיקה, במקביל ללימודי התיכון. שם, באקדמיה, בהיותה בת 18, פגשה לראשונה את המאסטרו גארי ברטיני, שהשפיע רבות ושינה את מסלול חייה. בעקבות גארי הצטרפה מיכל למקהלת 'רינת'. במקהלה פגשה את ארי, או כפי שרשמה על התווים שהשאילה לו: "נתתי לארי, הבלונדיני מרינת".

מיכל הלכה אחרי ארי לקיבוץ, ומאז הייתה קשורה בכל נימי נפשה לחיי הקיבוץ ואורחותיו. מיכל הייתה מטפלת פעוטים, ואחר מורה למוזיקה ובהמשך עסקה בתראפיה במוזיקה, כאשר במהלך השנים עברה ותרמה כמעט בכל ענפי הקיבוץ, מלבד עבודת האדמה (צווארון לבן כבר אמרנו?). לא היה חג או אירוע תרבותי מרכזי שמיכל לא נטלה חלק בהכנתו. חברה בוועדת החג או רכזת הוועדה, ואם בהכנת הרכבים מוזיקליים שונים, או לפחות חזרות, הכנה, בחירת חומר ופנייה למבצעים.

במהלך 15 השנים האחרונות התמסרה מיכל לתחום נוסף, וריכזה את ההנצחה בלהב. במסירות אין קץ, ברגישות רבה, ביחס אישי לכל משפחה אותה ליוותה, בימי זכרון, באזכרות ובלוויות, בהן השקיעה מחשבה, תכנון, ארגון והובלה.

בשנים האחרונות הפכה מיכל לסבתא מאושרת, וגם כאן - השקיעה והתאמצה לתרום ולתמוך, לסייע ולעזור. מיכל לא נהגה ברכב, אבל זה לא מנע ממנה לנסוע באוטובוסים ולהשקיע שעות רבות כדי להיות עם נכדיה בפינות הארץ השונות. די היה לשאול על הנכדים כדי שיידלק הניצוץ בעיניה, החיוך יופיע על שפתיה, והסיפורים קלחו מאליהם. אף מילה על הקשיים, החום או הגשם שבדרך, על שעות רבות של טלטולים מתחנה מרכזית אחת לשנייה, רק אושר ושמחה.

ופתאום, לפני שלוש שנים, הופיעה המחלה הארורה. מיכל החלה במאבק - מודעת לחומרה, אופטימית כתמיד. לא מהססת לצאת ולבוא, להגיע לחדר האוכל עם הפאה, ואז - מאושרת - להודיע: אני נקייה! אין גרורות! פעם ופעמיים ניצחה. בשלישית כבר לא הצליחה.

אנו נפרדים ממך, מיכל, בצער ובכאב עמוקים. אנו מקווים שנצליח לעמוד בהמשך בסטנדרטים הגבוהים שהצבת והנחלת לנו במהלך השנים הללו.

ימתקו לך רגבי אדמת להב שכה אהבת, יהי זכרך ברוך.

בני המשפחה, ואבי נבון