דפי הנצחה

פרידה מחבר
דובל'ה היה חבר. חבר במלוא משמעות המילה –חיבור. החיבור בינינו החל כאשר משפחותינו נהיו שכנות בבניין הסמוך לחלקו הגבוה של "דשא החתונות", והתבטא, בין השאר, בכך שדובל'ה, שהיה צלם חובב, היה מצלם את בני משפחתנו בכל הזדמנות שהיה תופס אותנו –בייחוד את הילדים –בדרך-כלל מבלי שהיינו מודעים לכך, וכאשר התמונות היו מוכנות היה נותן לנו אותן במתנה.בכלל, הלב החם של דובל'ה, חוש ההומור שלו ונדיבותו השופעת היו המנוע של הידידות בינינו ובין משפחותינו, שנמשכה גם אחרי שעברנו לגור בבתים נפרדים.דובל'ה היה גאה להיות מייסד ענף הפרדס של להב. באחת מנסיעותיו לפרדס הזמין אותי להתלוות אליו, וכך זכיתי לחלוק איתו את גאוותו על הצלחתו בטיפוח זני הדרים מוצלחים.כאשר דובל'ה עבד בשיווק תבליני הנגב, הוא היה מזמין אתי לפעמים להצטרף אליו במסעותיו. בדרך היינו משוחחים על עניינים אישיים וקיבוציים, וגם ניתנה לי הזדמנות להכיר מקומות חדשים, ואפילו כמה טקטיקות שיווק...לפני כמה שנים החלטנו להיענות להזמנת חבר משותף שלנו שחי בהולנד, והביקור, שנמשך כשבוע, היה מעין גיבושון שחיזק את הקירבה בינינו.בשנים האחרונות נפגמה בהדרגה התקשורת בינינו, ככל שהחמירה מחלת האלצהיימר שדובל'ה לקה בה, עד כי לאחרונה כבר לא היה טעם לביקוריי אצלו.ביום שישי האחרון באתי אליו, בהיותו כבר על ערש דוויי. ליטפתי את ראשו ונפרדתי ממנו לתמיד. זכרו יישאר בליבי
יואל שדך

אבא נפטר
!רגעים לא קלים עברו על משפחתנו בימים האחרונים, מלווים בידיעה הקשה והמוזרה שאנו בעצם ממתינים להליכתו של אבא.ראשית אני רוצה להודות לסודרמה הנפלאה על הטיפול המסור, החומל והמקצועי באבא, חמש שנים וחודשיים.Thank you very much Sudarma. We love you and appreciate what you did for aba. We will never forget you.תודה גם לכל הצוותים המקצועיים מטעם הקיבוץ –למרפאה, לרופא, לאחיות ולכל המטפלים בקשישים לאורך השנים –גאולה, רעיה ואחרים, תודה רבה.אבא איננו מאתמול, אבל למעשה כבר שנים זה לא הדובל'ה שאנחנו מכירים וזוכרים. אבא הלך ודעך בפייד-אאוט איטי וארוך במיוחד, כאילו כדי להרגיל אותנו לרעיון שיום אחד כבר לא יהיה פה. בזו אחר זו נשללו יכולותיו הקוגניטיביות והגופניות וזה היה קשה. התנחמנו במגע האנושי, בחום הגוף, מגע כף היד, הקול, לפעמים איזו מילה או שתיים שעשתה מצב רוח טוב כאומרת אבא עדיין כאן. עכשיו זה נגמר.עכשיו נזכיר לכולם מי זה דובל'ה האמיתי: אבא נולד בתל אביב בשנת 1936 ,לציפורה ומתס, זוג עולים מפולין שאיבדו את כל משפחותיהם בשואה. אבא גדל כבן יחיד עד גיל 12, בלי דוד ודודה בלי סב וסבתא. בגיל 12דרש וקיבל מהוריו מתנה לבר המצווה אחות קטנה –את ברכה, ברכהל'ה –שהיתה המתנה היקרה והחשובה לו בחייו.הבית היה בית "פולציוניסטי" שדגל בדו-קיום ובזכויות אדם, ההורים היו חברי פועלי-ציון-שמאל, מפלגה שבה הערבים דיברו אידיש והיהודים דברו ערבית. בבית דיברו אידיש ועברית:"אֶר זָך חַיְין אַמַיְישֶה", "פַערְ שְטֵייט אִינְגָלֶה", "גֵיי אַווֵק"...בכיתה ד' לקח סבא את אבא לקן השומר הצעיר ליד ביתנו, הפקיד אותו בידי המדריך ואמר לו:"זה שלך טפל בו!".לימים הפך "הקן הימי" של השומר הצעיר בתל אביב להיות חלק משמעותי מחייו כנער מתבגר,ובסיס ערכי להמשך חייו. במקביל עבד מדי פעם, כבר כנער צעיר, בעבודות מזדמנות כדי לעזור בפרנסת המשפחה –העמיס זיף-זיף על עגלות, גלגל סיגריות במפעל "דובק" ותיקן אופנועים.מהקן הימי הגיע לנח"ל ולגרעין "רהב" שעצר תקופה קצרה בלהב בדרכו לבית ניר. אבא התאהבבלהב–התאהב במקום באנשים ובאווירה –"קומלה ואחרים ניגנו על כלי מטבח בערב, אחרי העבודה, שרו ועשו שמח"... אבא החליט להישאר בלהב ולא להמשיך לבית ניר, ונשאר בקיבוץ עד סוף ימיו –למעלה מ-65שנים.שנים עבד בחקלאות –בכרם, במטע, בפלחה, ובעיקר בפרדס –כ-17שנה. בשנות ה-70היה גזבר הקיבוץ, בשנות השמונים ניהל את הכפריה, ולאורך השנים השתתף בקביעות בישיבות ועדת המשק. בשנותיו האחרונות עבד ב"אבשלו"ם" כגזבר ומשווק תבלינים בארץ ובחו"ל, ועשה זאת בהצלחה.יחד עם אימא הקים משפחה –הביא ארבעה בנים, גידל כלבים ועבר חיים שלמים מלאי הצלחות ושמחות לצד קשיים וטרגדיות. בשנים הראשונות הרבו לאמץ בני גרעין ומתנדבים, וביתם היה מקום שמח שאהבו לבוא אליו. לאחר האסון, בו נהרג בנו אור, המשפחה השתנתה ואבא טיפל בכולם.
נזכור את אבא מספר הסיפורים, אבא המצחיק המופיע על במות הקיבוץ בחגים, את אבא העושה קסמים לילדים בפורים, אבא המתלהב בשיחות הקיבוץ ובוויכוח פוליטי מרים את קולו.נזכור את אבא המצלם ילדים בכל מקום ומשאיר את תמונותיהם בתאי הדואר כהפתעה להוריהם.ונזכור שעל אף הקשיים, השינויים והאסונות שפקדו את המשפחה אבא תמיד אהב את המקום,את האנשים, והעריך את מה שיש. אבא היה אדם אופטימי.אבא לימד אותנו אהבה. לימד אותנו משפחה. לימד אותנו דאגה לאחר לזקן ולחולה, יחס הוגן לפועל הערבי בפרדס, עזרה לשכן מדביר או משומריה.אבא אהב את הבריות אהב אנשים ילדים וכלבים, ושריקתו המיוחדת בין השיניים התחתונות עדיין מתנגנת באוזניי.לפני מותו חיבקתי אותו ואמרתי לו:אבא, אנחנו אוהבים אותך. תודה שהיית אבא שלנו, תודה שאהבת אותנו ככה. לא היינו מחליפים אותך באיש, אנחנו משחררים אותך אבא. תודה אהוב ליבנו על כל מה שנתת לנו ולימדת אותנו. אנחנו נתגעגע ונזכור אותך עד יומנו האחרון
.מתי בן-דוד

דובל'ה
לא כתבתי הספד, הדברים לא התחברו לי... רק מילים בודדות בהן נזכרתי כשניסיתי להיזכר בדובל'ה : חיוך. משקפיים. בלורית בלונדית. שפם קטן. קצת ביישנות. קצת התרסה. ניקוי המשקפיים תוך שיחה. אידיש. בדיחות באידיש. "אבא שלי מספר..." .פרדס. שותפות עם דביר. הטנדר ה'קומפקטי' .יושבים על המרפסת, בחדרו מול חדר האוכל .חברים. עוד חברים. אחד מהחברה. "תשמעו סיפור". גזבר. משקי הנגב. "אפשר לנסוע איתך מחר?". לא לדאוג, יהיה בסדר. עקרונות. ערכים. סיפורי השכונה בתל-אביב. עוד חברים. הורים שבאים לבקר. אבא שנפטר בביקור כאן. קבוצת הביניים: דובל'ה, אורי כהן, יענקלה קנין. מסיבות. על הבמה. פורים. מצחיק. רציני. ועדת משק. ויכוחים. פוליטיקה. פועלי-ציון שמאל. "אתה מלהב? מסור ד"ש לדובל'ה". איכפתיות. אבשלום. תבליני הנגב. סיפורים מהיריד באירופה. גאווה: "מכרתי פפריקה להונגריה!". נפילת אור ז"ל. יום שלישי, הסרט הופסק באמצע. כאב עמוק. התרסקות. המשך... אותו דובל'ה. דובל'ה אחר. בפנים –לא נדע... בחוץ –מה שלומך, מה נשמע... חביב ההורים והאורחים. התייחסות לילדים. עוד סיפורים מתובלי-אידיש. איש האזור. איש הקיבוץ. איש המשפחה. איש. איננו...
אבי נבון

אח אהוב ויקר שלי
אתה נגאלת מייסורים ואצלי נפער חור גדול בלב, המרחק בין הראש ללב, ההיגיון לרגשות, הוא קטן .אמנם בשנים האחרונות כבר כמעט ולא נפגשנו, אך עד שחלית מאוד היו לנו שנים טובות בהן היית בשבילי הכל –אח ואפילו שניים, אבא ואמא וחבר, שיכולתי את כל הסודות שלי לספר לך. קשה לי, אני מתנחמת בזה שהשארת אחריך משפחה מדהימה וצנועה –יונה, מזלי שהיא גיסתי, וזאת כבר אמרתי לך כבר לפני שנים רבות, וילדים אוהבי משפחה וטובי לב. דובל'ה, יכולתי למלא המון דפים בזיכרונות משותפים אבל אני נותנת לך לנוח בשלום ושלווה, ותאותת לנו לפעמים מלמעלה
.אוהבת, אחותך.

זיכרונות
קבוצת ה-ש.ש.ש שהגיעה מעין החורש בשנת 1963זה עתה הייתה במבוכה –רק הניחו את החפצים והחלו בסידור המיטות, ולפתע הופיע דובל'ה עם רכב הפרדס, כולו חיוכים, הוריד ארגז ענק עם אשכוליות ואמר: "יאללה חברה, כאן זה לא עין-החורש, קחו חופשי חופשי", וצחק עד לב השמים. מיד נקשרה שיחה, ועפו בדיחות על הוותיקים-פולנים בעין החורש לעומת הצברים הצעירים בלהב. דובל'ה לא עזב אותנו עד לערב, וליווה אותנו לחדר האוכל. מדי פעם ניקה את משקפיו עבות הזגוגיות, ואז ראיתי את עיניו היפות והמבט החברי-אבהי. בלילה עבר שוב עם האוטו ליד הצריפים ואמר מניה-וביה: "כדאי לכם לבוא לעבוד בפרדס". החבורה לא הייתה רגילה מעולם ליחס חופשי כזה ו"דוגרי". והלילה הראשון עבר בקלות.דובל'ה ידע לשבור מחיצות. דוגמה לכך הייתה ביום הראשון לפעילותי מטעם מפ"ם בסניף ההסתדרות בבאר שבע. בישיבה נכחו יו"ר בית יציב, ראש העיר, ומישהו מה" גדוילים" של מפ"ם, ואני התבקשתי לומר כמה מילים על ה"אני מאמין" שלי. למען האמת, אמרתי כמה מילים נפוחות שרשמתי לעצמי וכמה קלישאות וסיסמאות. אחרי שני משפטים דובל'ה הבין שאני עומד "לחטוף", וכרגיל, באומנות הקטנה שלו, פרץ בצחוק מול כל המכובדים ואמר בערך כך: "חברה, הוא הבן של אלקה ולולה פורת מעין-החורש. מה, הוא לא יידע מה לומר לפועלים או מהי ההסתדרות?! הוא אפילו כתב ספר עליה עם מוקי צור!". השתרר שקט, האווירה הפכה לחופשית, וכולם פנו לכיבוד וחיוך על פניהם. מזווית העין קרץ לי דובל'ה, כאומר: איך חילצתי אותך מהמבוכה הפוליטית...לא פעם, בפרדס, ראיתיו יושב תחת עץ ובוכה ומנגב משקפיים. הייתי ניגש אליו, נרעש, אבל ידעתי שזה קשור באסון שקרה לבנו אור בליטני. כשהיינו שנינו לבד, מרכיבים את גזעי החושחש לפרי החדש, הוא היה שופך את ליבו על חוסר הרגישות של הקיבוץ לאסון, על הקושי הנורא שלו ושל יונה, ועל מצבה הקשה של אימו. ברגע מסוים נעמדתי ואמרתי לו: "עזוב, סע לתל אביב לאימא, ותירגע קצת". ואכן, הוא נסע והספיק לחזור אחר הצוהריים לאסוף אותנו חזרה. העפתי מבט לעיניו, וראיתי שהסערה חלפה. זמן מה לאחר מכן יצאתי למילואים ארוכים. דובל'ה אסף אותי טרמפ מבית-קמה, ואני, בהתלהבותי, מספר לו על כמה הרגנו וכמה הרסנו וכמה תפשנו בגבול מצריים. והוא "לא נדלק"... בפעם אחרת, בזמן ארוחת הבוקר, תוך כדי קריאה בעיתון על פעולות התגמול פלטנו: "הכנסנו להם". הוא הסתכל על השדות בעיניים עצובות ולחש: "גם להם יש אימהות". שתקתי כמבויש עד שער הקיבוץ.זכור לי כי נאבקתי ממושכות שלא לשמש כמזכיר הקיבוץ בפעם המי יודע כמה. השיחה לא קיבלה את טענותיי, והייתי חייב לקבל את "דין התנועה". בגמר השיחה הוא המתין לי, חיבק אותי תוך
כדי הליכה לחדרי ואמר בערך כך: "עזוב, זה כלום, על אצבע אחת בשבילך", וכדי לתת תוקף לדבריו הוסיף: "אני לרשותך. עכשיו, הנה המפתחות והנה הרכב. לאן אתה רוצה לנסוע?..." צחקנו שנינו, והמתח רפה במידה רבה.בשנים האחרונות צרות בריאותיות נפלו עליו והוא לא היה במיטבו, אבל כל פעם שקפצתי לעוזי או דודיק הוא היה יוצא מחדרו וצועק לי: "נו, גמרת לכתוב עוד ספר?" לכאורה בזלזול, אך מהיכרותי אותו ידעתי שהוא העריך מאוד את עשייתי האקדמית, ותמיד אמר: "גם יונה אומרת שהספר על הבדואים מצוין” .הבנתי שקיבלתי חתימה טובה.
חבר