דפי הנצחה

קורות חיים
נעמי נולדה בירושלים למשה ויפה כהן ב-31/10/1939, שנייה משלוש בנות ושני בנים.בגיל צעיר היא הוצאה מהבית והוֹעברה למוסדות שונים, מאחר שאמהּ לא יכלה לטפל בה בגלל מחלת שיתוק גנטית, שעברה בתורשה גם לבניה ובנותיה.לאחר פרידת אביה מאמהּ ונישואיו השניים זכתה נעמי באחות חדשה, שלא לקתה במחלה, והייתה היחידה ששמרה על קשר עם נעמי לאורך השנים.בגיל הנעורים הצטרפה נעמי לחברת נוער בקיבוץ עין-שמר, ובמסגרת זו התגייסה לנח"ל.בתקופת הטירונות היא התיידדה עם בנות "גרעין מסד" והגיעה אִתָן לקיבוץ להב.כאן היא עבדה בקומונה, ובהמשך –במטבח, וכאן גם הכירה את נמרוד שלח. הם נישאו ב-1966והביאו לעולם את זיו –בנם היחיד.בשלב זה החלה המחלה לתת את אותותיה, וכאשר החמירה היא רותקה לביתה.בעקבות החמרה נוספת נפרדו דרכיהם של נעמי ונמרוד, והוא עזב את הקיבוץ.בשנה האחרונה הידרדר מאוד מצבה, ובערב יום הכיפורים נפטרה.
יהי זכרה ברוך.

אימא יקרה
קשה לעכל שבאמת זה קורה. אי אפשר באמת להתכונן לרגע הזה בו הכל משתנה.למרות המחשבות שעולות על מה שיקרה ואולי זה קרוב... כבר שנים שרצית לסיים את הסבל הזה.אני ניצב עכשיו פה בבית הקברות הפסטורלי של להב ,את כבר לא אתנו, הנשמה שלך מזמן המריאה לעולמות אחרים.זהו, כנראה שבאמת הגיע הזמן להיפרד.בשנה האחרונה היית שונה מאד. זה כבר לא רק המצב הפיזי והנפשי שלך, עם הדרדור והמוגבלות הגופנית שהולכים וסוגרים עלייך. הפעם כבר היה סיפור נוסף, יותר ויותר זמן של ניתוק מהמציאות ותסריטים וסיפורים שנכנסו לתודעה שלך. פחות זמן של צלילות והתמצאות בסביבתך. לבסוף כבר בדמנציה מתקדמת וללא אוכל ושתיה.היה ברור שזה הסוף, את וגופך פשוט כבר לא יכולים יותר! החיים שלך ותסריט החיים שעברת היו קשים, רצופי אתגרים, משברים ומלחמת הישרדות ממש.מאז שאני זוכר את עצמי את במאבק הישרדותי, מאבק על השליטה בגופך ועל עצמאותך תוך כדי התמודדות עם ניוון שרירים שהלך והחמיר כל השנים,עד שהפכת לסיעודית לחלוטין, עם טיפול צמוד ומסור.נוסף למגבלה הפיסית והנפשית שפגעה בך כבר לפני הרבה שנים, נאלצת להתמודד עם הפרידה מנמרוד, בתקופה שהתגייסתי לצבא. משבר קשה לכל אדם,ובטח במצבך הנפשי הקשה באותה תקופה. הפגיעה בך הייתה קשה מאד, גם באופן מסוים בי, שהייתי בין שניכם. אימא, היו לך מעט מאד נקודות של אור בחיים, אור של כוח ושמחה, של חוויות, של אהבה והנאה.האור והשמחה שלך היו סביב הנכדים שהיית גאה בהם מאד. גאה במשפחה שהקמנו בשובל, שאלת והתעניינת מה שלומם, איך הם מתקדמים, גדלים ולומדים, כל אחד עם הכיוון שלו והאופי שלו.את באמת יכולה להיות גאה במשפחה שהקמנו. משפחה מיוחדת במינה: עידן, בת 21משתחררת עוד רגע מהצבא בו היא משרתת כמדריכת קליעה, ניצן בת 17שעלתה לי"ב,ושני בן ה-13שחגגנו לו בר-מצווה לא מזמן.אני מצטער שלא התעקשתי לבוא יותר לבקר אותך, עם הילדים, לבלות יותר זמן ביחד, בתקופות שעוד היה ניתן, למרות הקושי.את בטח מבינה שאני נאלצתי לאורך השנים, עוד מימי ילדותי, לבנות לעצמי חומות של הגנה, קליפות על קליפות של חליפות הגנה בכדי לבנות חיים אחרים, שונים ממה שספגתי בבית, בתודעה של הישרדות ומוגבלות. לבנות חיים של זוגיות, משפחה, ילדים, התפתחות והגשמה עצמית.
בשנות בגרותי כבר הבנתי שאני צריך לעבוד על פירוק הלבנים של אותן חומות בכדי באמת לצמוח ולפתח את עצמי, עם כל מה שיש לי להציע לעולם. לחיות חיי משפחה בריאים ומצמיחים, חיי זוגיות וילדים בריאים בנפשם ובגופם. זה השיעור שיש לי מהמשפחה שאת ואבא הקמתם פה בלהב, אני ממשיך את העבודה הזאת של פירוק ובניה מחדש.אחד הדברים שאני מאד מעריך היא העובדה שבחרתם לחיות בלהב,קיבוץ עם יכולת להעניק טיפול כזה מסור, ליווי תומך לכולנו עד הרגע האחרון. זה ממש לא מובן מאליו, בטח לא בתקופה הזו.אני רוצה להודות מעומק הלב לצוות המרפאה והסיעוד שמלווה את אימא כל כך הרבה שנים. לחברים שליוו וטיפלו באימא במרוצת השנים ואזכיר את חלקם –גאולה לאורך שנים רבות, אסתר שכטמן ז"ל, נורמה, רעיה, ונורית ז"ל, מיכל סילבסטר, מיכל ויינברג ובטח יש עוד שלא הזכרתי... וכמובן ליווי אותי ועדכנו במה שצריך. אני גאה בהיותי בן להב, עם הקהילה התומכת, ועם החברים שמלויים אותנו עד עכשיו, על האכפתיות והרצון הטוב ובעיקר על הלב הרחב שיש בקהילה בלהב.תודה מיוחדת לעמית ולזוקה, יואל ועדנה, אנני ורוני...ועוד.תודה גדולה לאנג'ו,שמטפלת באימא בשנה וחצי האחרונות. תודה מכל הלב על האכפתיות והמסירות הגדולה. Thank you for your care and love Anjio.נוחי בשלום אימא. שתזכי לנחת, אהבה, השלמה ושלום,ממני.
בנך זיו שלח.

דברי פרידה מנעמי שלח ז"ל
אני רוצה לספר לקהל, ובעיקר לזיו, כמה דברים על נעמי ועל ההיכרות שלי איתה. היכרות שהייתה לחברות. נפגשנו לראשונה לפני שנים רבות, בטירונות נח"ל במחנה 80. הגענו -אני עם הגרעין שלי ונעמי עם הגרעין שלה. היינו באותה מחלקה, וגרנו באותו אוהל. ראוי להזכיר שתקופת הטירונות הייתה ארוכה וקשה במיוחד לבנות. כך הכרתי את נעמי –נערה צעירה, קטנה וצנומה, עם צמה עבותה ויפה. היה לה קשה מאוד באימונים, ולא ידעתי אז על בעיותיה הרפואיות. יצא לי לסייע ולתמוך בה, וכך התיידדנו –לא חברות ענקית אבל 'בקטנה' –כאן מילה טובה, שם עידוד ועזרה. התקופה המפרכת והקשה הייתה כשיצאנו ל"סידרה" בחולות מכמורת. לחיות בשדה, בתנאים לא פשוטים, תוך דרישה למילוי משימות הדורשות מאמץ פיזי וגם נפשי. באותה סידרה התארגנו בזוגות באוהלי סיירים, וכך חברתי לנעמי למשך שבועיים או שלושה. יחד עברנו את התקופה הקשה תוך תמיכה ועזרה הדדית.בסוף הטירונות נפרדנו לזמן קצר, ושוב נפגשנו בהיאחזות הנח"ל "כרם שלום", יחד עם גרעין 'מסד' המיועד ללהב. ההכרות והקשרים בהיאחזות הביאה את שתינו לקיבוץ להב. כל אחת בנתה את החיים שלה, אבל גילינו שהיחסים בינינו שנרקמו באותה תקופה קצרה באוהל הסיירים בסדרה היו משמעותיים ובסיס לקשר.נולדו הילדים, בנה זיו ובני עומר גדלו באותה קבוצת ילדים, והקשרים שוב הצטלבו. באותן השנים החמירה מחלתה של נעמי, והבנתי שקשייה בטירונות נבעו ממחלה גנטית שפוגעת ביכולת המוטורית. מצבה הלך והחמיר עד כדי חוסר יכולת תנועתית שהשתלטה על כל גופה. ההתדרדרות במצבה הגופני הידקה את הקרבה בינינו. הייתה זו תקופה קשה עבור נעמי וגם עבורי. בשנים האחרונות התגלגלו הדברים ומצאתי את עצמי בתפקיד בתחום הרווחה בקיבוץ, ובין היתר אחראית על הדאגה לנעמי. לאורך שנים אלו היו ימים של שפל וירידה חדה במצבה הגופני, ונדרשו ממני הרבה תעצומות נפש. מטבע הדברים הקשר בינינו היה מורכב -היו ימים של צחוקים וגם ימים של כעס.בתקופות הקשות שלה, היה קשה מאד לרומם את רוחה, וחיפשתי תמיד דרכים לרומם אותה.
בימים הקשים השתדלתי להזכיר לנעמי את התקופות שעברנו יחד, איך פחדתי מזריקות ואיך סירבתי לקבל חיסונים. נעמי צחקה עליי ותמיד סיפרה איך התנהגתי. כאשר הזכרתי לה עכשיו את אותם הימים, בין רגע הופיע חיוך על פניה והעיניים הבריקו כמו פעם, עיניים יפות של נעמי החיילת הצעירה עם הצמה המקסימה. הקלף המנצח היה כמובן הנכדים שלה, וזיו ורונית. היה לה חשוב שאני לא אשתף את זיו בקשיים שלה, כדי שהוא לא יתעצב וידאג. שחלילה לא ייפגע. זה היה מין סוד קטן שאת זיו אני לא משתפת בקשייה. זיו, השם שלך לא סתם שם. אני לא יודעת מה הסיבה לבחירת השם, אבל אתה היית הזיו, הזוהר והאור של חייה. נעמי יקרה, היום יום כיפור, ואני עומדת כאן לבקש ממך סליחה ענקית. סליחה שלא הייתי אתך ברגעייך האחרונים. אני מלאת עצב על לכתך, ומתנחמת בכך שאת השתחררת מייסוריך, ממחלתך ומקשייה. נוחי בשלום, בשלווה ובשקט. גאולה נבון'ניצוצות להב'שנה 70-גיליון מס' 4(1562 )-28.09.2021-6-פרידה מנעמי די נעמי... נגמר... את שוב שוכבת –כפי ששכבת רוב ימייך ולילותייך –אבל הפעם לתמיד. את כבר לא סובלת, לא תלויה באיש.הכרתי אותך בימי נערותך בהיותך בחברת הנוער "הגשמה" בעין שמר. נכון שתנאי חברת הנוער היו נחותים לעומת בני הקיבוץ אבל הם היו "בית הבראה" בהשוואה לבתים מהם באו –ואת סיפרת מעט על כך אחרי שנים.מיעטת לספר, התביישת. השפלת עיניים ושתקת. אמרת שהסבתא גידלה אותך. שאהבת אותה מאוד ממנה שאבת אמונה באלוהים –אותו אלוהים שחרץ את גורלך להיות קורבן לאי הצדק בעולמו. אם גדלת אצל הסבתא אפשר להבין שבית אחר לא היה לך. (מאוחר יותר סיפרת שאביך היה בצבא הבריטי וחי עם אישה אחרת). יותר לא רצית לספר –השפלת מבט ושתקת.אני זוכר אותך כנערה איטית, דובית מעט, לא מנערות הזוהר, אבל אותו מחלק התכונות פיצה אותך בנועם, עדינות, חוכמה וחום רב. ואכן זכית להינשא ולהקים משפחה וגם לעבוד בחינוך. אבל אלה כנראה היו העצים הבודדים בחורשת חייך הדלילה –למצער.במשך שנים הייתי כמו רוב חברילהב עובר ליד חדרך ומסב ראשי, מתעלם כי את איננה –שקופה, כאילו אין עם מי לדבר.והיום –אחרי עשרות רבות של שעות עמך –אני יודע: היית צלולה לחלוטין, ראית –ושתקת מהורהרת ומצפה לקשר, אך בתרבותך העמוקה מסרבת ליפול לטורח על העוברים ומתעלמים.נעמי קראה את העיתון מדי יום, היו לה תובנות ודעות משלה על המתרחש במדינה ובקיבוץ, היא הייתה מתמודדת עם תשחץ כשידה לא מסוגלת ללחוץ על העיפרון, הייתה בה חמלה על אחרים –"המשפחה הזאת כל כך רוצה נכדים, מדוע בתם לא מתחתנת כבר", או מה שלום החולה הזה ןעוד... היו לה תובנות משלה –היא סירבה לטלוויזיה בחדר השינה, היא אהבה מאוד את לבלוב ושלכת העצים.
עצובים היו חייך נעמי –התלות הגופנית המוחלטת באחרים עיצבה את התנהלותך מולם. ויתרת מראש כי ידעת שהעימות עם הנורמלי, החזק, אבוד מראש כמאמר הילדים "זה לא פֵייר". ובהרכב הלא פשוט של מטופל-מטפל-מוסדות הקיבוץ מאוד חסר בן משפחה במקום –המגשר ועוזר לעקור קוצים בדרך הקשה.את מיעטת מאוד לחייך כי באמת היו לך מעט סיבות לכך –אני עשיתי כל מאמץ להעלות חיוך על פנייך העצובות ואם השתטיתי לפעמים –סלחי לי.סלחי לי גם אם פגעתי או שרטתי, סלחי לי גם על הפעמים שלבקשת ועדת הרווחה לא באתי אלייך.נוחי בשלווה –ועכשיו כבר ללא סבל.חשוב מאוד להוקיר ולהעריך את פועלן של עובדות הסיעוד, הן עושות בשקט וצנעה עבודת קודש, הרחק ממשפחתן, ארצן, שפתן וחברתן. התברכנו בלהב בקבוצה מופלאה, צנועה ומסורה שתומכת וסועדת את הנזקקים לעזרה. לטישה סעדה את נעמי 14שנים רצופות במסירות רבה.לאנג'ו, לג'יג'י, לסודרמה ולהארייט–בהערכה ואהבה
.מעמית.