דפי הנצחה

טליה

כמו עברה בך סערה, טלטלה אחזה בשערך הארוך, היפה, שאינו מתייפה ואינו מתחסד. עברה דרך גופך הנשי שאינו עוטה עדיים ואינו מחפש מחלצות, אולי מחצלות, פגשה את רגלייך היחפות המלטפות את האדמה של הכדור שכל כך אהבת והוא בגד בך.
הסערה טלטלה את גופך המורגל והבקיא בסערות, שיודע לחולל אותן בלהט וברגש ולא לשתוק מנגד.
הסערה הזו טלטלה אותך באכזריות ולקחה אותך מאתנו.

את, שאת כולך הקדשת לטבע והאמנת באדיקות תהומית שתפקידנו לשמור עליו – שתלת, זרעת, עשית קומפוסט והדבקת אותנו בקומפוסטמניה, לימדת אותנו המבוגרים והילדים לעשות מנדלות, הפקת בחברתנו המצומצמת פסטיבלים בהם גיבורי העל לא היו מאיה בוסקילה או אייל גולן, אלא פירות העונה מן העצים של להב, וכולנו חגגנו עם הלהט שבך את פסטיבל הלימון והתות. יסדת את פינת יד-שניה בכניסה לכלבו ותמיד כשעברת שם סידרת אותה שתיראה יפה ומושכת לעין. לימדת אותנו לבנות בבוץ, פינקת אותנו בטיפול בנרות הופי ובמסאז' אבנים חמות.

תמיד חיפשת איך לתת ולא איך לקבל, אפילו דרך האינטרנט העברת לאנשים דברים, בחינם כמובן. תמיד נרתמת לכל משימה אוניברסאלית וביחד אספנו בגדים לפליטים.
לקחת אותנו והכרת לנו מקומות מיוחדים בסביבה הקרובה, שם נהגת לספר מסיפורי הקיבוץ השיתופי הישן והערכי שכל כך האמנת בו.

ערב שישי אחד נסענו יחד לטקס אינדיאני מרשים ושבת אחת בבוקר לאירוח אצל עבדאללה שם קיבלנו תרנגולת ואפרוחים וכשהתרנגולת ברחה איך תפסת אותה במיומנות. בקיצור בחברתך לרגע לא היה משעמם.

אוי טליה, איך הכרנו רק בשנים האחרונות וכל כך הרבה דברים עוד היינו יכולים ללמוד ממך, אבל פתאום פרצה הסערה הארורה הזו שבאה וטלטלה את כולנו והשאירה אותנו בלעדייך. האמנם?

טליה, לא לשווא היו מאמצייך... הזרעים שזרעת, הילדים הרבים שגידלת ולא רק הביולוגים שלך, השתילים ששתלת, האהבה בה אותנו הקפת – כל אלה ינבטו, ילבלבו, יפרחו ויצמיחו שורשים חזקים וסוערים לעת הצורך, בדומה לך.

ואנו לא דואגים, כי בדרכך הצינית לפני שבועיים הודעת באופן רשמי לכמה חברים פה, שאת תדאגי שם למעלה לא פחות משדאגת לעולם הזה, כדי שכשתגיע שעתנו הכל יהיה בסדר.

תודה לך חברה.

רינת קרניאל ודקלה יהב