Rapoo- It solutions & Corporate template

                                               חורבת זעק (ח'רבת א-זעק) 
                    חורבה גדולה וציורית הנמצאת במשולש דביר-להב-שומריה, כ- 4 ק"מ צפונית ללהב. 

ואלה תולדות: 
הישוב הקדום של חורבת זעק התחיל בכלל מעבר לכביש, מערבה, (מעל בריכת המים של מקורות). על הגבעה, (הנקראת חר' א-תל), נותרו שרידים מתקופת הברונזה המאוחרת. גם שבט שמעון התנחל על אותה גבעה, ונראה שהבאר נחפרה כבר אז, והיוותה מקור מי-שתיה קבוע לישוב. 
מערות הקבורה מהתקופות הללו, שנמצאו בגבעה המזרחית, נפרצו ע"י גנבים, וחברי להב הזעיקו את רשות העתיקות (אלי רבינוביץ תפס שם 2 גנבים). בעקבות השוד ערך שם דוד אלון ז"ל (משמר הנגב) חפירות, וניקה מספר מערות קבורה מתקופת הברונזה המאוחרת ומתקופת ההתנחלות. לפני מספר שנים השלימה ד"ר אירית יזרסקי (חצרים) את המחקר על בית הקברות הזה. 

בתקופה הרומית הגיעו למקום יהודים והקימו כפר על הגבעה המזרחית, בלי לדעת על בית הקברות, שהיה כבר סתום ומכוסה. הישוב החדש, כמו כפרים רבים אחרים במערב הר-חברון ובדרומו, היה כפר- מערות. המגורים היו במערות טבעיות ששופרו מעט ע"י המשפחות אשר חיו בתוכן ובחצרות סביבן. 
לא ידוע לנו מה היה שם הישוב בכל התקופות הללו, אך שמה הערבי של החורבה - ח'רבת א-זעק - ייתכן ושומר את השורש העברי ע'ז'ק' - שפירושו סיקול, עקירת אבנים ופינויים מהשדה "כרם היה לידידי ]...[ ויעזקהו, ויסקלהו..." (מכאן גם שם העיר 'עזקה'). וותיקי להב עוד זוכרים את העבודה הנפוצה בראשית הקיבוץ: סיקול השדות והוצאת האבנים לשוליים... 

הישוב העברי השתתף במלחמת בר-כוכבא - עדות לכך היא מערכת המסתור המעניינת שנתגלתה במקום ע"י עמוס קלונר ואבי נבון. (ראו פירוט נוסף בהמשך). 
הכפר התאושש גם אחרי חיסול המרד, והמשיך להתקיים מאות שנים (התקופה הביזנטית) עד הכיבוש הערבי במאה ה-7 לספירה. אגב, נתון זה מתאים לרוב החורבות בסביבתנו, שהיו ישובים יהודיים בימי בית-שני, ימי המשנה והתלמוד. 

                                                               ולאחר 1000 שנה... 
כ- 1000 שנה היה האזור עזוב ונטוש, וסביר שהבדואים היו היחידים שפקדו את הסביבה, אם כי מעולם לא גרו במערות. במאה ה-19, כאשר מצב הביטחון השתפר מעט, התחזקו אפנדים מהכפר הגדול דורא, ורכשו או השתלטו על אדמות העמק הגדול שלרגלי החורבה - ואדי גמח (קמח, חיטה). 
האריסים שעיבדו עבורם את השדות היו יורדים מדורא וחוזרים לשם בערב, עד שמישהו העז להישאר בחורבה הנטושה, סמוך לשדה, בלילות הקיץ הקצרים כשהעבודה בשדה רבה. 
ח'רבת א-זעק הפכה למזרעה. תיקנו את תעלות המים ובורות המים התמלאו בחורף, וכך לאט-לאט החלו החורבות להיות משכן למשפחות האריסים, בתחילה עונתי ואחר כך מגורי קבע, אם כי המשפחות המשיכו להזדהות כ"דוראנים" - אנשי דורא. 
במשך הזמן התרוממו גם מספר בתי אבן עיליים, ובעיקר מוכר בית-המוכתר בפסגת הכפר, היחידי שנותר עומד עד היום (2 מתוך שלושת חדריו). 

בסוף מלחמת העצמאות נתפסה החורבה ע"י אנשי 'אלכסנדרוני', שמצאו במקום מספר רועי צאן שהסתלקו מזרחה, אל כפר האם שלהם - דורא. 


                             באוגוסט 1952 מתחיל בזעק עידן קיבוץ להב 
עם עלייתנו (אנשי קיבוץ להב) על הקרקע, השטחים החקלאיים ושטחי המרעה לאורך הקו-הירוק (וחורבת-זעק בתוכם), הוחכרו לנו למטרות עיבוד ורעייה, ואגב כך גם כדי לתפוס חזקה על הקרקעות ולשמור עליהם, כדי למנוע מבדואים להתיישב בהם, או לעבור דרכם. 

דן רטנר (מרכז המשק דאז): 
"כשהגענו לח'רבת-זעק לראשונה כדי להכשירה כחניון-לילה לעדרים (בגלל מי הבאר) ולמגורי הפלחים והרועים, מצאנו שם שלושה בוסתנים קטנים (חרובים, זיתים ואשלים) ובהם מתקני השקייה, ושני בניינים שלמים עם גגות כיפתיים: 
המבנה הקטן ובו חדר אחד, שימש אותנו למגורים, שהיו אגב על רמה הרבה יותר גבוהה מזו שהיתה לנו באותה עת בצריפים בלהב, ונהרס מאוחר יותר (לאחר שנטשנו את המקום) ע"י קורס חבלה של צה"ל. במבנה הגדול יותר ("בית המוכתר") - בשלושת חדריו ובחצר סביבו - שוכן בלילה עדר הצאן, ואילו עדר הבקר חנה בלילות במכלאה ליד באר-זעק." 

איוון הדר (מרכז ענף הבקר לבשר) נזכר: 
"באותה תקופה, (בשנות החמישים), העדר היה רועה במשך היום בוואדי-גמח, ובלילה היה חונה בחירבת- זעק. יום אחד, בתקופת "מבצע קדש" (1956), העדר הגיע בצהרים לבאר לשתות מים ואני כדרכי יושב במורד הגבעה, לא רחוק מפתח מערה. לפתע הבחנתי בענן של זבובים ירוקים שלא היו שם אתמול, נכנסתי למערה וגיליתי שלוש גופות ירויות זו על גבי זו, שהושלכו לתוכה מלמעלה - דרך פתח חצוב בגג המערה. 
חוקרי המשטרה שהגיעו למקום לא הצליחו לזהות את הגופות, אך ייחסו אותן לערבים תושבי עזה או הר-חברון שעסקו אז בהברחות בנתיב שעבר ליד זעק, וכנראה שמצאו את מותם במאבקים שבין כנופיות מבריחים." 


                                                    המים בחורבת זעק: 
כל סיפור הישוב הקדום נובע מהעובדה שיש מים במקום. הבאר הגדולה, הצפונית - "ביר-זַעַק" - נמצאת בתחתית החורבה, סמוך לצומת הדרכים. סביבה ניתן להבחין בשרידי מכלאת הבקר, כולל צמיחה חזקה של חלמיות. הבאר גדולה ורחבה (קוטרה כ- 4 מ'), ובניגוד לדומות לה לא כוסתה בגג 
בטון בתקופת המנדט. 
מעל הבאר יש צינור מתכת, ממנו הורדנו בזמנו את המשאבה החשמלית, שפעלה על גבי מצוף והעלתה מים לשקתות. הבאר לא עמוקה ושופעת מים כל השנה. המים מעט מלוחים ומתאימים להשקיית בהמות בלבד. 

דודיק שושני: 
"ליד באר-זעק נהרג בשנת 1956 חבר קיבוץ דביר, צבי שמיר (אבא של חגוש): אנשי דביר התבקשו להוציא מארב לנקודה זו כחלק ממאבק נגד מבריחים, מסתננים ו'פידאיון', שנהגו לעבור כאן בדרכם מהר- חברון לרצועת-עזה. על יחידה צבאית הוטל להציב מארב שני בחורבה רחוקה יותר - חר' זקזיק. 
בגלל הדמיון בשמות ומפות לא מפורטות טעו החיילים ושכבו ליד חורבת זעק. כשהגיעו אנשי דביר נפתחה עליהם אש כוחותינו. 
במקום נמצאת היום מצבת אבן קטנה לזכרו, והבאר נקראת על שמו: "באר-צבי".

באר נוספת נמצאת מדרום לחורבה - "ביר-זעק הקטנה" או הדרומית, וגם היא שופעת מים עד היום ושימשה לאחרונה את הבקר של "חוות-אלה". 
ברור שנושא המים היה תנאי לקיום ישוב במקום, ויעידו בורות המים הרבים ומאגר המים התת-קרקעי שנמצאו בכפר. 
באר נוספת נמצאת כקילומטר וחצי צפונה והיא ביר-פַרַס (פרס - סוסה בערבית) ולידה בריכה קטנה. 

דן רטנר: 
בזמנו ניסינו לשאוב מביר-פרס בעזרת חבל ופח, כמו הבדואים, אך לא הצלחנו: החבלים נקרעו כל הזמן והפחים נפלו לבאר, עד שהבאנו שני בדואים ששאבו כמו שצריך, והצליחו למלא מיכל של 4 קוב בעבודה מהבוקר עד לצהרים, שעת התכנסות העדרים.

                                                        
 בהכנת הכתבה השתתף אבי נבון
                                                             ראיין וערך -עקיבא לב-רן

                                                   התפרסם ב"ניצוצות להב" - 1/10/2004

kibbutzlhv abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות